<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ה' שער ז'</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ובת הנזונת מנכסי אביה לאחר מותו, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה ולא (לאחרים) [לאחים]. כן [כתב] ר"ם פי"ט. ובפרק נערה שנתפתתה היא בעיא, ופשטו שהן שלה. וכן [כתב] רי"ף.
<h2>דף מג:</h2>
וארוסה אם יש לה כתובה מחלוקת בין הגאונים, כי דעתם דכל זמן שלא נכנסה לחופה אין לה, אא"כ כתב לה בהדיא. וכן [כתב] ר"ם פ"י דאישות שלא תקנו עיקר כתובה עד שתנשא. והתוספות חולקים, דודאי אית לה, וכן דעת הרשב"א כדברי התוספות דאפילו לא כתב לה אית לה. והיכא דכתב לה בעודה ארוסה ומת, גובה אפילו מן הלקוחות. וכן [כתב] הראב"ד והרשב"א, לאפוקי מר"ם [שכתב] דדוקא מבני חרי.
<h2>דף מו:</h2>
ומעשה האשה ומציאתה לבעל. ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה, שומעין לה, זולתי שתעשה המלאכות שהיא חייבת לעשות כגון אופה ומבשלת. וכן כתב הרב רבינו אפרים. וכן כתב הראב"ד ז"ל דמלאכות אלו אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. הבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשי ידיך, אין שומעין לו, דלתקנתה תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ודברים אלו הם שזוכה הוא בה והיא זוכה בו אע"פ שלא נכתבו, דתנאי ב"ד הוא, כמו שכתב הר"ם פי"ב.
<h2>דף מז:</h2>
ומן התורה חייב אדם לאשתו בשאר כסות ועונה.
<h2>דף מח.</h2>
ומי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו ולפי כבודה, דעולה עמו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחר מיתה. ואיתה פרק נערה שנתפתתה. ודוקא ב"ד יורדין לנכסיו, אבל עמד אחר וקבר אותה, הניח מעותיו על קרן הצבי, כענין שאמרו שלהי פרק שני דייני גזירות [ק"ז ע"ב] גבי עמד אחד ופירנס את אשתו. ומיהו אם עמד אביה וקבר, חייב לשלם, דלא עלה על דעת [האב] שתהא מושלכת לפניו עד שיטול רשות מב"ד. וכן מצא הרשב"א בירושלמי [ה"ו]. ור"ם פי"ד [כתב] דאפילו אחר שבא וקבר מוציא מן הבעל בדין. מקום שנהגו שלא להספיד, אין מספידין, כדאיתא בירושלמי [שם].
<h2>דף מט:</h2>
אדם זן ומפרנס בניו ובנותיו בעל כרחו, אע"ג דלא אמיד, כשהן קטני קטנים שהוא עד בן שש. מכאן ואילך, אם הוא אמיד כופין אותו מדין צדקה, ואם אינו אמיד אין כופין אותו אבל מכלימין אותו שאומרים רצונך שיזונו בניך מן הצדקה, ואיתה פרק נערה שנתפתתה. ורי"ף כתבו שם ור"ם פי"ב דנשים. וכתב רב האיי גאון בתשובה, גבי ההיא דאמר רב יוסף התם [לעיל מ"ח ע"א] ד"א זו צדקה, דאפילו עברו שלש רגלים בנדרו, מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל לב"ד לכופו לא. והא דאמרינן אכפייה לרבי נתן, היינו בדברים. ומי שנשתטה, ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין בניו הקטנים שהם בני שש או פחות ומפרנסים אותם.
הכותב כל נכסיו לבניו, אין אשתו ובניו והוא נזונין מהן, וכן כתב רי"ף. אע"ג דבגמרא פרק נערה שנתפתתה אמרינן דניזונין, כתב הרי"ף דלית הילכתא כותיה.
<h2>דף נ:</h2>
לענין הנדוניא, כמה יתנו ליתומה מנכסי האב, שמין באב, ובין השיא בת אחרת בין לא השיא דלא גלי דעתיה, שמין דעת האב, כשמואל פרק מציאת האשה [ס"ח ע"א]. ומה ששמין, בין להוסיף על העישור של נכסים בין לפחות. ושלא כרבינו חננאל דפירש דוקא לפחות אבל לא להוסיף. אלא להוסיף נמי על העישור אומדין באב. וכן [כתב] רש"י. והיכא דאמדיניה יהבי ליה בין מקרקעי בין מטלטלי. ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו. לפי שאין עשירות דעת האב אלא לפי נכסיו אפילו מטלטלין. והיכא דלא אמדיניה אלא שנותנין לה עישור נכסי, לא יהבינן לה אלא מקרקעי ולא מטלטלי, בין למזוני בין לפרנסה. וכן [כתבו] רש"י והראב"ד והרמב"ן. ור"ם כתב ענין עישור נכסי ושמין באב, פרק עשרים מנשים.
<h2>דף נא.</h2>
לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי ב"ד. וכל תנאי כתובה אע"פ שלא כתב לה הרי הוא כמי שכתב.
ומדברי סופרים חייב ברפואתה אם חלתה. ואם אמר לה הרי גיטיך וכתובתיך תרפאי עצמך, רשאי כרשב"ג דאמר הכי. ואם היא מוטלת במטה ימתין לה עד שתתרפא, וכדתניא בספרי [תצא רי"ד] ושלחתה לנפשה שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא, וכל שכן בבנות ישראל הקדושות שאם היתה מוטלת במטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא. ומתניתין (כרשב"ג) [דרשב"ג] בשאינה מוטלת במטה. האשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא שלא בכתובה כדי שלא יירשנה, אין שומעין לה, ואפילו אמרה אני שונאת אותו. ואין דנין אותה כמורדת. כן הורו הגאונים, כמו שכתב הר"ם פכ"ב. האשה שנשבית חייבין לפדותה, ובקבורתה אם מתה.
<h2>דף נב:</h2>
אלמנה שחלתה, אם רפואה שאין לה קצבה דינה כמזונות, ויורשים חייבים. יש לה קצבה, נותנת מכתובתה. נשבית, נפדית משל עצמה.
כתובת בנין דכרין הוא שכותב לה "בנין דכרין די יהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחיהון". ובגמרא נותן טעם מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו. על כן כתבו מקצת הגאונים בתשובותיהם, דהאידנא לא מגבינן ליה, דאדרבה הוצרכו לתקן שלא ירבה אדם בנדונית בתו. ורי"ף ור"ם פסקו שנוהג בזמן הזה ר"ם פי"ו דאישות. ורבינו יצחק בן גיאת [כתב] כן.
<h2>דף נג.</h2>
ומוחלת כתובתה דאסורה לבעלה, היינו מכל וכל ולא השאירה לעצמה בחייה עמו. אבל מוחלת ליורשי בעלה היינו מוחלת דאמרינן בתלמוד ומחילתה מחילה. ומוכרת כתובתה נמי דאמרינן בתלמוד, היינו בשכתב לה אחרי כן עיקר כתובתה, דאם לא כן אסור לשהות עמה.
מי שמחלה כתובתה ליורשים אין לה מזונות מדין הגמרא. ובירושלמי גרסינן דאית לה. כן כתב הרשב"א. ואם מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונות. ואיתה פרק נערה שנתפתתה. וכן [כתב] רש"י. ור"ם כתב פי"ז המוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות וא"צ קנין למחילה. ודבריו סתומים, אי בעל אי יורשים. והרשב"א כתב דמחלה דאין לה מזונות, דוקא מן היורשים, אבל מדידיה אית לה.
וארוסה בקבורתה היא מחלוקת, כי יש אומרים דההוא מעשה דההוא דשכיבא ארוסתו ואמרו לו זיל קבר לה או הב לה כתובתה, [מיירי] דוקא שכתב לה. ויש אומרים אפילו לא כתב לה קאמר דאם אינו קוברה שיתן לה כתובתה.
<h2>דף נג:</h2>
ומתנאי הכתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו. בגרה הבת עד שלא נתארסה או נתארסה עד שלא בגרה, אין לה מזונות.
ופוסקים לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה, כמו שכתב ר"ם פי"ט.
ובת הממאנת הרי היא כשאר בנות, ויש לה מזונות מן האחין, כדאיתא פרק נערה שנתפתתה.
ובת כשהיא יבמה או ארוסה אחר שנים עשר חודש, אין לה מזונות, פרק נערה שנתפתתה, ור"ם פי"ט. ובמקומות שנוהגים על פי תנאים ותקנות שיש להם בעניני הנדוניות והכתובות ומזון הבנים והבנות, הכל כמנהגם. ועל כן לא הארכתי בזה.
<h2>דף נד.</h2>
לא היה שם בית, היורשים שוכרים (להם) [לה], וכן כתב הרשב"א פרק נערה שנתפתתה, ובירושלמי [פ"ד הי"ג] [כתוב] כן. וכן כתב רב צמח בתשובה ששוכרת בית גדול ונוטלת [שכר] מן היתומים, אע"פ שמדברי רש"י משמע דאין שוכרין.
ואם לא תבעה כתובתה בב"ד אלא מן היורשים יש לה מזונות מן הקרקע עד כדי כתובתה ומן הפירות כל [זמן] שתרצה.
אלמנה נזונת ויתומים מנכסי יתומים כל זמן אלמנותה, ואינם יכולים ליתן לה כתובתה, כמו שמוכיח רי"ף מכמה ראיות בסוף פרק נערה שנתפתתה דהלכה כשמואל. תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. מכרה כתובתה או משכנה, בין בחיי הבעל בין אחר מיתת הבעל, אין לה מזונות.
אלמנה כשהיא רוצה ליטול כתובתה ולהנשא לאחר, שמין מה שעליה. ורב ושמואל חולקין פרק נערה שנתפתתה, והילכתא כרב דאמר הכי. וזה הדין בלקיט, דכי יהיב ליה, אדעתא למיקם קמיה. וכתב רי"ף, ושמעינן מינה דמאן דמגרש לאינתתיה מדעתיה דנפשיה אין שמין מה שעליה, דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו קא בעי לאפוקה עד כאן. והרב רבינו זרחיה הלוי חלק עליו ואע"ג דלקיט לא בעי למיפק ושמין מה שעליו, משום דמעיקרא למיפק קאי, ולא יהיב ליה אלא כל זמן שהוא משמשו. אבל אשתו לאו למיפק קיימא. וי"א דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין עליה. ואין הכתובה נגבית אלא אחר מיתת הבעל או אחר שגירשה, שזהו זמנו כזמן חוב אחר. כן [כתב] ר"ם פי"ו. ואע"פ שאלמנה נשבעת שבועת אלמנה שלא הניח אצלה כלום ושלא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה, ושמין מה שעליה ופוחתין מכתובתה, אם גירשה מרצונו אינה [צריכה] שום באחת מאלו. כן [כתב] ר"ם פי"ו.
<h2>דף נז.</h2>
בדיני הכתובות ונדוניות (וכתב) [אכתוב] הענינים בקצרה, מפני שיש מנהגות ברוב המקומות ויש להם תקנות ותנאים, והרבה דברים שאין נוהגין עתה בענין השושבינות שיש בו כמה הלכות ולא נהגו עתה בשום ענין ממנו, וכעוברת על דת ומנשים פרוצות. אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה כרבי מאיר. ואיתה פרק אע"פ בכתובות ור"ם פ"י דהלכות אישות. וכל זמן שקנו מידו, אפילו לא כתב לה מותר. וכן אם לא כתב לה אבל נתן לה המטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לה פנאי לכתוב. כן [כתב] ר"ם פ"י דהלכות אישות.
<h2>דף נט:</h2>
המלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה ומצעת לו את המטה וטווה בצמר. ואיתה פרק אע"פ. ומקום שנהגו שלא לעשות לאחת מכל אלו, אינו יכול לכופה, והכי איתא בתוספתא [פ"ה ה"ד]. ודינים אלו בעניים, אבל בשהכניסה לו ממון או שהוא עשיר, המלאכות שהיא עושה, טווה ומרחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת לשמש לפני בעלה ולא בפני (אביה) [אביו], כדאיתא פרק אע"פ. ואלו המלאכות שמקצתן של נשים עושות ומקצתן אינן עושות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו, כמו שכתב ר"ם פרק כ"א.
ומעשה האשה ומציאתה לבעל. ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה, שומעין לה, זולתי שתעשה המלאכות שהיא חייבת לעשות כגון אופה ומבשלת. וכן כתב הרב רבינו אפרים. וכן כתב הראב"ד ז"ל דמלאכות אלו אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. הבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשי ידיך, אין שומעין לו, דלתקנתה תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ודברים אלו הם שזוכה הוא בה והיא זוכה בו אע"פ שלא נכתבו, דתנאי ב"ד הוא, כמו שכתב הר"ם פי"ב.
האשה שהיא מוכרחת להניק את בנה, דוקא אחד, אבל תאומים שוכר הבעל [מניקה] לאחד. ואיתה פרק אע"פ ור"ם פכ"א.
האשה אפילו הכניסה לו כמה [שפחות], או שהוא עשיר גדול, כופה אותה לעשות דברים של יחוד, סכה לו את גופו, מרחצת לו את רגליו, מוזגת לו את הכוס. ואסיקנא התם, מפני שהיא חייבת לו. ואיתה בירושלמי. האשה אפילו הכניסה לו כמה או הוא עשיר גדול, כופה אותה שלא תשב בטילה, שהבטלה מביאה לידי זימה, והלכתא כר' אליעזר דאמר הכי פרק אע"פ. ותעשה במה שתרצה, ובלבד שלא תהיה בטילה.
<h2>דף ס:</h2>
ואם נישאת או נתארסה בתוך כ"ד חודש, מגרשין אותה. וי"א דאם ברח מן העיר, בזה די ואינו מגרש, דערוקיה מסתייה, כלומר במה שברח גילה דעתו שמתחרט, ובזה די.
האלמנה יכולה לומר ליתומים איני רוצה להניק אלא (בשאר) [בשכר] ואיני רוצה במזונות, כמו שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. ויכולה לתבוע כתובתה לאלתר, אע"פ שהיא אסורה לינשא עד כ"ד חדש מפני שהיא מניקה. ולא אמרינן לכשתנשאי תטלי מה ש[כתוב] (לידי) [ליכי]. וזו אינה יכולה להנשא, דאינה מעוכבת אלא מחמת סכנת הולד, ואין התנאי אלא כל שהיא אסורה מצד איסור זיקת הבעל, וכן [כתב] הראב"ד בתשובה. האשה שהתחילה להניק בנה, ומת בעלה תוך כ"ד חודש, הרי זו לא תינשא ולא תיארס עד כ"ד חודש לולד. ואיתה פרק אע"פ. ומה שאמרו בגרושה שאסורה לינשא וליארס, דוקא כשהניקה אותו חמשים יום שהולד מכירה. אבל קודם הזמן הזה שאין הולד מכירה לא בעיא לאמתוני יומי דמניקות, כרבי יצחק פרק אע"פ וכן פסק הרי"ף. אבל במת הבעל, אפילו קודם חמשים אסור, אם התחילה להניק. והאשה שהיתה מניקה ונתגרשה מבעלה, כתב רבינו תם כי בא מעשה לפני רבינו שמשון והתירה אחר שלשה חדשים, דכיון דקאי אב אי מעברא ממסמס ליה בביעי וחלבא. וכענין שאמרו פרק החולץ [מ"ב ע"ב]. אבל בשמת בעלה, אי מעברא, יורשים לא יהבי לה אלא בב"ד, והיא בושה להתבזות בבית דין ומיית ולד. ורבינו תם אסר אפילו בגרושה, דאף מבעל היא בושה לתבוע אחר שגירשה. וכן כתב רב אחא משבחא פרשת וירא אליו, ואיתתא דפטרא בעלה או דמית בעלה, בעיא לאמתוני עד ימי מניקותא. וכן כתב הרשב"א. נתנה בנה למניקת או גמלתו, אסורה לינשא עד כ"ד חודש. אבל מת הולד מותרת, והכי איתא פרק אע"פ. האשה הנותנת בנה למניקה, והיא ממשפחה דמסתפי למהדר בהו המנקת, שרי, כדאמרינן בהנהו דריש גלותא.
<h2>דף סא.</h2>
ואם הכניסה לו שתי שפחות, לא תניק אפילו אחד. ואמרינן לא הכניסה ממש אלא שראויה להכניס ופירש רש"י שהכניסה לו נדוניא בשוה שתי שפחות הוי כמו שהכניסה. ודוחין פירושו, דאינו. אלא אפילו לא הכניסה לו שום דבר אלא שראויה להכניס לו, שהוא נכבד, אף היא אינה עושה, דעולה עמו. ואם היא נכבדת וראויה להכניס, אע"פ שלא הכניסה הרי היא כמו שהכניסה.
<h2>דף סא:</h2>
והעונה כפי [מה] שהוא מעונג כאז"ל. והאשה מעכבת על בעלה שלא יצא בסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע עונתה. ולא יצא אלא ברשותה. ות"ח יוצא שלא ברשות לבי רב, וכתבו ר"ם פי"ד.
<h2>דף סג:</h2>
המורדת אין לה דין מורדת אלא המורדת מתשמיש אבל ממלאכה לא, כדאמר אמימר כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. וכן [כתב] רי"ף וכן [כתב] הראב"ד. ושני ענינים יש במורדת, האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, והאומרת מאיס עלי ואיני חפיצה בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום. האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה קיימא לן כרבותינו שחזרו ואמרו אנו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו, וב' פעמים שולחין (אותה) [לה] מבי"ד, א' קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה כרמי בר חמא. ויכול הבעל לגרשה מיד. ואם גירשה אחר ארבע שבתות של הכרזה הפסידה כתובתה מכל וכל. ויש אומרים שאינו מגרשה עד אחר י"ב חודש. והראשון עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה כתובה ולא תוספת ולא נדוניא ואפילו בלאותיה הקיימים של נכסי צאן ברזל. ואפילו הכניסה לו קרקע, ואפילו מה שכתב לה משלו. ונכסי מלוג לא הפסידה, ונוטלת בלאותיה הקיימים ויוצאה. ואפילו לא תפסה מוציאין מן הבעל, ולהוציא ממי שאמר שאם תפס הבעל מנכסי מלוג דאין מוציאין. ואין הדבר כן. והמורדת האומרת מאיס עלי ואיני חפיצה בו ולא בכתובתו אלא יגרשני ואצא בלא כלום, אינה מפסדת כלום עד י"ב חודש. ולאחר י"ב חודש, אם עדיין במרדה, הפסידה כתובתה. ואם ירצה הבעל לגרש יגרש. ואם גירש תוך י"ב לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה, שאין כופין אותה ליבעל למאוס לה. וזו (בארוסה) [כאנוסה] ואין חוששין שמא נתנה עיניה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום. וכן כתב רבינו חננאל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובה, אין שומעין לו. וכשיוצאה הפסידה עיקר כתובתה ותוספת וכל מה שנתן לה משלו, שלא כתב לה ולא נתן לה אלא אדעתא למיקם קמיה. ובלאותיה הקיימים דנכסי צאן ברזל איבעיא [ליה] לרבא ולא איפשיטא, ומה דתפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל, אלא בלאותיה הקיימים שלה ואפילו לא תפסה יהבינן לה. ואין לה מזונות מבעל תוך זמן זה, כיון שאינה רוצה בו. המורדת ויוצאה משום שם רע, אין לה מזונות ולא בלאות. ואיתה בירושלמי [ה"ח], וכן [פסק] הרי"ף. ואם מת הבעל תוך זמן זה, גובה כתובתה מן היורשים, שלא הפסידה עד י"ב חודש. ואם מתה היא, יורשה וקובר הוא אותה. וכן אם נתרצית לתוך זמן זה לא הפסידה כלום, משא"כ באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דמה שהפסידה הפסידה. ולאחר י"ב חודש אם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת. זה דרך הרשב"א לדין הגמרא.
ויש מחלוקת בין הרי"ף והר"ם בדין המורדת, כי הרי"ף [פסק] כדין הגמרא, דמורדת לא הפסידה כלום מנכסי מלוג, אלא בלאותיה הקיימים נותנים לה. שאינן קיימים לא נתחייב הבעל באחריותן כלל. נכסי צאן ברזל תפסה אין מוציאין מידה, לא תפסה לא יהבי לה. ושל מלוג אינה מפסדת. וזה הדין לדעתו בכל מורדת בין אומרת מאיס עלי בין אומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. ור"ם סובר באומרת מאיס עלי לא הפסידה בלאותיה הקיימים בין מלוג בין צאן ברזל. אלא אע"פ שלא תפסה נותנים לה. ושאינם קיימים אינו משלם כלום. אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מפסדת הכל, אלא שאם תפסה בלאות קיימים בין דמלוג בין דברזל. זהו מחלוקתם, כן [כתב] הרמב"ן בתשובה. וכתב הרי"ף לתקנת הישיבה, שנוטלת נכסי מלוג הקיימים. ונכסי צאן ברזל בין קיימים בין שאינם קיימים נוטלת הכל כשאר נשים. וכתב הרמב"ן בתשובה סוף דבר בדין זה, הראוי לכם ולכל בתי דיני ישראל לתפוס דין התלמוד, עד כאן. והרשב"א כתב זה לשונו, ומה שכתב רי"ף שהגאונים תיקנו כמו שכתב בהלכות, אפשר שלא תיקנו אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשו אין מקילין בדבר. עד כאן. עתה יש מקומות שכותבים "ונתן לה מתנה לחוד שתגבה ממנה בין שתהא עמו בשלום בין שחס ושלום במרדות". והשיב הרב רבינו יונה, שהמתנה קיימת, ואפילו תמרוד בו ותצא בגט. וכן [השיב] הרשב"א. וכן השיב הרמב"ן בשם ר"י ן' מיגש. להוציא מהרב רבינו מאיר הלוי שכתב שהפסידה אפילו בתנאי זה, דאדעתא למיקם קמיה יהב לה. דמאי דכתב לה "בין במרדות", לא מרד בגט קאמר אלא מרד ממלאכה או מתשמיש. ולא נראו דבריו בעיני המפרשים.
מעשה היה ביהודי שבא לגרש ולא במרד, ואמרו לו ב"ד [שיפרע] לה כתובתה מכל וכל. וטען שלא הבין כשקרא החזן הכתובה, ולא הבין התנאים. וכתב הרב רבינו מאיר הלוי בתשובה שאם ידוע לבית דין [שהוא אמת] שומעין לו. והרשב"א אמר על תשובה זו, חזקה שהעדים הודיעוהו בעל פה הענינים והתנאים, ועל פיו חתמו. שאם לא כן לא הנחת חיוב על עמי הארץ ולא על הנשים, שכולן יטענו זה. וכתב, אבל מה [אעשה] שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה. ואני [כתבתי] מה שנראה לי אחר ששאלת להעמידך על דעתי. עד כאן השיב הרשב"א. ובענין הגט במורדת, אין כופין לבעל להוציא, ואפילו באומרת מאיס עלי. דלעולם אינו מוציא אלא לרצונו, כן [דעת] הרשב"א. והר"ם שכתב שכופין אותו להוציא, שאינה כשבויה שתיבעל לשנאוי לה, לא נראו דבריו במקום זה, דאין כפיה אלא באותם השנויים במשנת אלו כופין להוציא [להלן ע"ז ע"א] או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות.
ובתשובה לרמב"ן [כתב], עוד יש מחלוקת בין רי"ף ור"ם, שרי"ף סובר דאין כופין את הבעל להוציא וליתן גט מדין התלמוד. ור"ם סובר שכופין שלא תהא כשבויה וכו'. ויש לנו ולרבני הדורות תשובות גדולות עליו מכמה מקומות שבגמרא. אבל תקנת הישיבה אומר רי"ף שכופין אותו ליתן גט, ונוטלת נכסי מלוג הקיימים ונכסי צאן ברזל בין קיימים בין אינן קיימים. וכתב, סוף דבר, הראוי לכם ולכל בתי דינים לתפוס דין התלמוד, ואין מורדת יוצאה אלא ברצונו. ואם רצה הבעל לגרשה מתוך מרד שלה מפסדת כתובתה ותוספת ומתנה. והכל כדינים שכתבתי למעלה במורדת. ולשון התוספות בשם רבינו תם, דאין כופין כלל, שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, כיון שיכולה לומר מאיס עלי.
<h2>דף סד.</h2>
ושומרת יבם המורדת, כותבין אגרת מרד עלה. ואע"פ שאמר שמואל פרק אע"פ אין כותבין אגרת מרד על היבמה, (היכא) [ההיא] שייכא כמשנה אחרונה, דמצות חליצה קודמת ליבום. ואין הלכה כאותה משנה, אלא מצות יבום קודמת כדאיתא פרק החולץ [ל"ט ע"ב]. כן כתב רי"ף. והרשב"א כרי"ף וכן הר"ם פ"ב דהלכות יבום. ומתיבתות פליגי בהא מילתא, כמו שכתב רי"ף. וכבר כתבתי דעתו.
<h2>דף סד:</h2>
שארה, פוסקים לה לחם ומזונות בכל יום סעודה בינונית, וממאכל אנשי העיר אם חטים אם שעורים, ופרפרת לאכול בה הפת ומעט יין אם מנהג הנשים ביין, ובשבת שלש סעודות כמנהג המקום באכילתם בשבת. וכל זה בעני, אבל בעשיר הכל לפי הממון. הבעל אינו רשאי לאכול לבדו בליל שבת, אבל בימות החול בכולם רשאי. ור"ם [כתב] כל זה פי"ב.
והכסות כמנהג המקום, כמו שכתב ר"ם פי"ג. ובכלל הכסות, כלי בית ומדור.
<h2>דף סה:</h2>
ומותר הכסות והמזונות כתב ר"ם פי"ח שהם ליורשים. ובירושלמי [ה"י] אלמנה שהותירה בין מזונות בין בלאות (שלהן) [שלה הן]. והראב"ד כתב אני הייתי סבור [כן] עד שראיתי [בירושלמי] פרק אלמנה נזונת [ה"א] מציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. והרשב"א כתב דגמרין כר"ם מכרעא.
<h2>דף סח.</h2>
לענין הנדוניא, כמה יתנו ליתומה מנכסי האב, שמין באב, ובין השיא בת אחרת בין לא השיא דלא גלי דעתיה, שמין דעת האב, כשמואל פרק מציאת האשה [ס"ח ע"א]. ומה ששמין, בין להוסיף על העישור של נכסים בין לפחות. ושלא כרבינו חננאל דפירש דוקא לפחות אבל לא להוסיף. אלא להוסיף נמי על העישור אומדין באב. וכן [כתב] רש"י. והיכא דאמדיניה יהבי ליה בין מקרקעי בין מטלטלי. ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו. לפי שאין עשירות דעת האב אלא לפי נכסיו אפילו מטלטלין. והיכא דלא אמדיניה אלא שנותנין לה עישור נכסי, לא יהבינן לה אלא מקרקעי ולא מטלטלי, בין למזוני בין לפרנסה. וכן [כתבו] רש"י והראב"ד והרמב"ן. ור"ם כתב ענין עישור נכסי ושמין באב, פרק עשרים מנשים.
<h2>דף עא:</h2>
והבעל יכול למנוע את אשתו שלא תצא אלא כפי הצורך. והאומר אין רצוני שיבואו לביתי אמך ואביך ואחיך ואחיותיך, הרשות בידו. וכשידע להם שום חולי, תלך היא לביתם. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואביך ואחיך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה, שאין כופין את האדם שיבואו [אחרים] לרשותו. ר"ם פי"ג. והראב"ד [כתב], אימתי, בזמן שהן באות בגבולה, אבל אם היא באה בגבולם אין מוציאין אותם בשבילה ממקומם, אע"פ שהמדור שלו ואין להם זכות בו, הואיל והוא רוצה בעמידתן, אבל מבקשים ממנו לסדר להם ענין שלא יצערו אותה בדירתה עד כאן.
<h2>דף עב.</h2>
והיכא שהמדור שלה והוא אינו רוצה לדור בו, או שהמדור שלו והיא אינה רוצה לדור בו, וכל אחד נותן טעם לדבריו מפני שהשכינים פרוצים או גוים, שומעים להם. ר"ם פי"ג.
<h2>דף עח.</h2>
נכסי מלוג נקראים [נכסים] שיש לאשה ולא הכניסה אותם לבעלה ולא כתבה אותם אלא נשארו לה לעצמה או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה, הכל נקראין נכסי מלוג. ור"ם כתבו פט"ז דנשים.
<h2>דף פא.</h2>
ושומרת יבם, איתא פרק האשה שנפלו לה, דיורשי הבעל חייבים בקבורתה, כמו שפירש גאון, כמו שכתב הרי"ף, ור"ם כתבו פכ"ב דאישות.
ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה, הכל כמו שכתב ר"ם שם פי"ו.
<h2>דף פב:</h2>
וכל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובתה. אפילו כתובה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים, הכל בשעבוד כתובתה. כן כתב ר"ם פי"ו שכן תקנו, כדי שלא תהא כתובה קלה בעיניו.
<h2>דף פז.</h2>
כבר כתוב שאין מכרה קיים עד שתשבע, ולא תגבה כתובתה עד שתשבע. ואם התנה עמה שתגבה בלא שבועה או שתהא נאמנת, תגבה ממנו בלא שבועה, ומן היורשין בשבועה. ואם האמינה עליו ועל היורשים, נוטלת אף מן היורשים בלא שבועה, אבל לא תטרוף מן הלקוחות אלא בשבועה אפילו האמינה, שאין תנאו מועיל להפסיד ממון אחרים. וכן כתב ר"ם פי"ו. וכתבתי ענין הנאמנות בדרך ראשון בשער הששי. ויש מקומות שאפילו התנה עמה והאמינה על היורשים אין מגבין אותה אלא בשבועה. והמנהג באלו הדברים ושאר המנהגות ומקבל סתם, על דעת המנהג הוא מקבל. אבל אם התנה עמה והוציא עצמו מן המנהג, כל תנאי שבממון קיים. וכן כתב רי"ף פרק אלמנה לכ"ג וכן פרק הכותב.
<h2>דף פט:</h2>
וארוסה אם יש לה כתובה מחלוקת בין הגאונים, כי דעתם דכל זמן שלא נכנסה לחופה אין לה, אא"כ כתב לה בהדיא. וכן [כתב] ר"ם פ"י דאישות שלא תקנו עיקר כתובה עד שתנשא. והתוספות חולקים, דודאי אית לה, וכן דעת הרשב"א כדברי התוספות דאפילו לא כתב לה אית לה. והיכא דכתב לה בעודה ארוסה ומת, גובה אפילו מן הלקוחות. וכן [כתב] הראב"ד והרשב"א, לאפוקי מר"ם [שכתב] דדוקא מבני חרי.
<h2>דף צה:</h2>
אלמנה נזונת ויתומים מנכסי יתומים כל זמן אלמנותה, ואינם יכולים ליתן לה כתובתה, כמו שמוכיח רי"ף מכמה ראיות בסוף פרק נערה שנתפתתה דהלכה כשמואל. תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. מכרה כתובתה או משכנה, בין בחיי הבעל בין אחר מיתת הבעל, אין לה מזונות.
<h2>דף צו.</h2>
מציאת האלמנה לעצמה. מעשה ידי אלמנה ליורשים. תקנת הגאונים לגבות מן המטלטלין בין למזוני בין לכתובה, וכל שכן כשכותב לה אגב מקרקעי. אלמנה שתפסה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה. תלמידוי דר' יונה אומרים חוי מה שבידך. הכי איתא בירושלמי [ה"ב]. ור"ם פסק כן פי"ח דנשים.
תשובה לרי"ף, האלמנה והגרושה כל זמן ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא הפסידה, אפילו נישאת גובה לעולם. ומה שאמרה ההלכה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראייה, זה לא נאמר אלא במזונות, לפי שאין לה שטר. ועוד שם, אלמנה שתפסה למזונות כל הממון שבעולם אין מוציאין מידה, משום דאמרינן אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה [תפסה]. ומעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דויסיקיא מליאה מעות וכו'. ועוד שם, אלמנה שתפסה מזונות לזמן ארוך, ואחר כך נישאת, או שתבעה כתובתה בב"ד, שהפסידה מזונות, פוחתין לה מדמי כתובתה וגובה את השאר. ועוד שם, היכא שהניח ממון תחת היורשים, ולא רצתה האשה לישבע, אלא רצתה לזון, וחששה שמא יפסידו היורשים הממון אם יוציאו אותו מן היורשים. והשיב, אין מוציאין, שאין האשה נזונת ממטלטלין אלא בתקנת הישיבות ולא מן התלמוד. ואין כח בתקנות הישיבות להוציא ממון מתחת יד היורשים, אלא הם סוחרים בו ומשתכרין בו וזנין אותה. ואם רצתה בזה מוטב, ואם לאו תטול כתובתה.
אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה אבדתם. ובעשירה אם שהתה שלש, ובעניה ששהתה שתים. אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה, בפרוצה שתים. ומה שאבדה למפרע, אבל להבא יש לה. וכן [כתב] ר"ם פי"ח. ואמר בירושלמי [ה"ב] דדוקא בשלא לותה [אבל לותה] גובה [למפרע אפילו] אחר שלש, ואם תפסה משכון לאחר שלש אין לה כלום. וכתב הרמב"ן דדוקא באלמנה לא הפסידה עד שלש, אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה מזונותיה הפסידתן.
יתומים אומרים נתננו מזונות, והוא תוך שלש, אסיקנא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, ונאמנת. והכי [איתא] פרק אלמנה נזונת. וכתב הרשב"א דנאמנת אפילו בלא שבועה. ומיהו לאחר שנטלה, אם היתומים [רוצים] להשביעה שבועת היסת שלא נטלה מעיקרא כלום, הרשות בידם. אבל ר"ם פי"ח [דאישות] [כתב] על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת. ואפשר שזו הסכמת הגאונים היא שהסכימו שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין. וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים, שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד, ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה. וכתב הרשב"א ותימה אם מצד זה הוא בא הר"ם, היה לו לחייב שבועת המשנה ובנקיטת חפץ, עד כאן.
<h2>דף צז.</h2>
אלמנה שמכרה, האחריות על היתומים. ב"ד שמכרו, האחריות על היתומים. ואלמנה מוכרת והולכת למזונות עד כדי שתשאר לגבות כתובתה. וכן כתב רי"ף. ולא כמקצת מפרשים עד [כדי] כתובתה אבל יותר מכתובתה לא תמכור. דאינו אלא עצה טובה קמ"ל, שתצמצם במזונותיה בענין שתמצא מקום לגבות.
אלמנה נשבעת ומוכרת קרקע ונפרעת כתובתה אפילו בפני שלשה [הדיוטות], והוא שידעו בשומת קרקע, והאחריות על היתומים, ואיתה פרק אלמנה נזונת. [ע"ב] הגרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין. וכל המוכרת בב"ד לא תמכור אלא בהכרזה, כמו שביאר ר"ם דין הכרזה. וכל זה כתבו פי"ז. והמוכרת שלא בב"ד א"צ הכרזה, אכן צריך ג' נאמנים ויודעים השומא.
<h2>דף צז:</h2>
וכן [כתב] הרשב"א, מכרה האלמנה קודם שבועתה, או שנתנה ואחר כך נשבעה, מכרה ומתנתה קיימות, דמוכרת שלא בב"ד. האלמנה משעה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. (וכן) [ודין] המכירה והמתנה בדבר זה שווין, והמתנה והמכירה קיימת לדברי הכל.
<h2>דף צח.</h2>
אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה, אם מכרה שוה מנה במנה מכרה קיים, ונשבעת שבועת אלמנה, והוא שמכרה לאחר. שמה לעצמה לא עשתה כלום, ואפילו הכריזה. והוא בפרק אלמנה נזונת. היתה כתובתה (מאתים) [מאה] ומכרה שוה מנה ודינר במאה, מכרה בטל. ואפילו אמרה אני אחזיר הדינר ליורשים. ואיתא פרק אלמנה נזונת.
<h2>דף קא.</h2>
האשה העוברת על דת צריכה התראה לאפסודה כתובה, כדאיתא בסוטה פרק ארוסה. ואם הבעל רוצה לקיימה, לא אפשיטא ולא כפינן ליה. ומיהו מצוה לגרשה. והרשב"א כתב דאפשיטא דבעל שמחל על קינויו מחול. מי שזינתה תחת בעלה אין לה עיקר כתובה ולא תוספת ולא שאר תנאי כתובה, שמעשיה גרמו לה להאסר על בעלה. ובנדוניא, כל אשה שנדונייתה קיימת, אפילו זנתה נוטלת שלה והולכת. כן [כתב] ר"ם פכ"ד. ושם עיקר [דיני] העוברת על דת.
<h2>דף קג.</h2>
וכל שאמרו שיש לה מזונות, כסות וכלי תשמיש ומדור שהיתה דרה בחיי בעלה [בכלל מזונות]. נפל המדור אין היורשים חייבים לבנותו ואין מניחין אותה לבנות. והכי איתא פרק הנושא. ואפילו להחזיק (הבית) [הבדק] סלקא בתיקו, ולא תשפץ. וכן כתב רי"ף.
ואינה משתמשת בכל הבתים אלא נותנין לה מדור לפי כבודה. וכן כתב הרשב"א. ואין היורשים יכולים לדחותה מן המדור שהיתה דרה ולהשכיר לה אחר. ובמדור שנותנין לה יכולים היורשים לעכבה שלא תשכירנו, והכי איתא בתוספתא [פי"א ה"ח]. ואין היתומים דוחים אותה לבית אביה ושיתנו לה שם מזונות. וכן אם היא רוצה [לישב] בבית אביה יכולים היתומים לעכב בידה, משום ברכת הבית מרובה. ואיתא פרק הנושא, ור"ם פי"ח דנשים.
לא היה שם בית, היורשים שוכרים (להם) [לה], וכן כתב הרשב"א פרק נערה שנתפתתה, ובירושלמי [פ"ד הי"ג] [כתוב] כן. וכן כתב רב צמח בתשובה ששוכרת בית גדול ונוטלת [שכר] מן היתומים, אע"פ שמדברי רש"י משמע דאין שוכרין.
<h2>דף קד.</h2>
אלמנה כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם. כל זמן שהיא בבית אביה גובה אותה עד עשרים וחמש. ואפילו תוספת אין לה לאחר כ"ה, ואפילו עיקר כתובתה דהיינו מנה או מאתים אין לה. ונדוניה יש לה, שהיא כחוב, כן כתב הרשב"א. ואם שטר כתובה יוצא מתחת ידה, או אי נמי גט במקום שאין כותבין, לעולם גובה אפילו לאחר מיתה וכן [כתב] הר"ם פי"ו. ודין הפוגמת כתובתה כתוב בענין השבועות.
<h2>דף קד:</h2>
אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידיה, אין לה כלום ואפילו עיקר כתובה שהוא מנה מאתים, שמא מחלה. ובמקום שנהגו שלא לכתוב אלא שסומכין על תנאי ב"ד, ה"ז גובה כתובתה אפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת [ידיה]. אבל תוספת אין לה אלא בראייה ברורה, בכל מקום אפילו במקום שאין כותבין שטר כתובה. וכן [כתב] ר"ם פי"ו.
מי שמחלה כתובתה ליורשים אין לה מזונות מדין הגמרא. ובירושלמי גרסינן דאית לה. כן כתב הרשב"א. ואם מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונות. ואיתה פרק נערה שנתפתתה. וכן [כתב] רש"י. ור"ם כתב פי"ז המוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות וא"צ קנין למחילה. ודבריו סתומים, אי בעל אי יורשים. והרשב"א כתב דמחלה דאין לה מזונות, דוקא מן היורשים, אבל מדידיה אית לה.
<h2>דף קה.</h2>
יורש הטוען שיש (בידו) [בידה] ממון רב מן הבעל כדי לזון, אינו יכול להשביעה. וזהו מחלוקת חנן ובני כהנים גדולים. אלא תשבע לבסוף ותגבה כתובתה. וחרם סתם אינו פוטרה מן השבועה. על כן אין לו להחרים.
<h2>דף קז.</h2>
ומי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, שלשה חדשים מיום הליכתו אין פוסקין, חזקה אין אדם מניח ביתו ריקם. מכאן ואילך פוסקין.
אלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד, כתב ר"ם פי"ח, הורו רבותי שאין לה מזונות מב"ד עד שתשבע, שהרי באה ליפרע מנכסי יתומים. ולזה דעתי נוטה, וכן ראוי לדון. והראב"ד השיג עליו. וכשפוסקים ב"ד מזונות לאשת איש שהלך בעלה [למדינת הים] אינה צריכה שבועה, כחנן דאמר תשבע בסוף ולא בתחלה, פרק שני דייני גזרות. ושלשה חדשים ראשונים אין נותנים לה מזונות ואין מוכרין לצורך שלשה חדשים, ואין נותנים לה רק צורך אכילה שלשה חדשים בכל זמן, ואיתה פרק דייני גזרות [ע"ב]. אבל אלמנה צריכה שבועה בתחלה, כדאיתא פרק אלמנה נזונת [צ"ח ע"א], כן כתב הרשב"א. וי"א דאף אלמנה א"צ שבועה אלא לבסוף, וכן [כתב] רמב"ן.
ועוד בתשובה לרי"ף, שאין היורש יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואם מצא היורש אצלה שום דבר נוטלו.
<h2>דף קי:</h2>
ועולה עמו ואינה יורדת עמו. ולא יוציאנה ממדינה לכפר.
